אכן, הבעיות האמיתיות הן אלה שנובעות מבעיות הממשל:

• יוקר מחייה

• בטחון אישי חסר מול איום מפנים

• בטחון אישי חסר מול איום מחוץ

• קושי ברדיפת חלומות, מלפתוח עסק ועד להיות מוזיקאי

• חינוך לקוי

• העברות כספים בין קבוצות אזרחים

• שירותי בריאות כושלים

והרשימה, לצערנו, עוד ארוכה. היא ארוכה בכמות של הבעיות, בגודל של כל אחת מהן, ובזמן הקיום שלהן. אם מסתכלים אחורה על שנים על גבי השנים בהן הבעיות הללו לא נפתרו, ורואים חילופי שלטון בין ימין, מרכז ושמאל, עולה השאלה:

למה הבעיות גדלות ומתרבות ללא קשר למי נמצא בשלטון?

ממקומות אחרים בעולם אנחנו יודעים שחלק מהבעיות פתירות או לפחות שניתן להקטין את השפעתן. זה מוביל לציפייה הבסיסית, שאחרי שעברנו ממשלות על כל הקשת הפוליטית, אחת מהן תגיע לפתרון. הרי אם ניתן לפתור, ואם ניסינו את כל הפתרונות, אפילו אם הצד שאני תומך בו טועה, הצד השני יראה לי את זה כשהוא ישפר לי את החיים כשיגיע תורו לשלוט.

בכל פעם שאנחנו נתקלים בכזו דילמה, קורא יקר, עלינו לזכור את המשפט הבא:

ואכן, טמונה בתרחיש הזה הנחה אחת שגויה — לא רק שהממשלות לא נמנו על כל הקשת הפוליטית, בישראל הקשת הפוליטית המלאה לא קיימת. ואפילו יותר מזה — המפלגות הקיימות לא מגיעות ל-1% מהקשת הפוליטית המלאה.

אז כמובן שעדיין יש בעיות והן רק גדלות — אף אחד לא ניסה את הפתרונות שעובדים.

בשביל להבין למה כל הדברים האלה קורים ואיך הם קשורים, אנחנו צריכים להבין את התמונה המלאה של הקשת הפוליטית, ולראות איפה הפוליטיקה בישראל מתיישבת בה.

עקרונות ולא מעשים

כשהמאמר שופט פוליטיקאים, הוא עושה זאת לפי העקרונות מאחוריהם הם עומדים ואשר אותם הם מקדמים, אם יש כאלה.

שגיאה נפוצה היא לשפוט פוליטיקאי רק לפי המדיניות שהם מקדמים והמעשים שהם עושים. “הם כולם שקרנים”, כך נראה לנו, ולכן אין כל טעם לשפוט אותם רק על דבריהם. מה שיש לעשות במקום, הוא לשפוט אותם לפי המעשים שלהם, ועד כמה הם תואמים את המדיניות אותה הם הבטיחו לנו.

השפיטה הזו שגויה משתי סיבות עיקריות.

תחילה, גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. זה שמישהו מבצע מדיניות טובה לא אומר שזה מכוון. אבל יותר מכך — אולי היא מבוצעת משיקולים זרים ואפילו סותרים? למשל, יש שמרנים אמריקאיים שמאוד בעד חופש הפרט בכל מה שקשור בעסקים וכלכלה, אך מתנגדים בכל תוקף לנישואים חד מיניים. באופן דומה, יש שמאלנים שנלחמים למען זכויות הקהילה הגאה אבל שמחים לשלול לבעל עסק את השליטה על עסק שהוא רכושו הפרטי.

לכן חשוב מאוד לקחת הצהרות ומעשים אך ורק כהוכחות להנחות שלנו על פוליטיקאים. את ההנחות עצמן אפשר להבין רק מהצהרות הפוליטיקאים על עקרונותיהם. אי אפשר לדעת אם פוליטיקאי שמוריד מיסים הוא בעד חופש הפרט רק לפי הורדת המיסים. הוא צריך להצהיר שהוא בעד חופש, ואז נדרש שהמדיניות אותה דוחף ומיישם, ממנה הורדת המיסים היא רק חלק, תתמוך באותה הצהרה עקרונית.

הקשת הפוליטית

בישראל ובעולם בכלל נהוג לחשוב שהקשת הפוליטית מורכבת משני צדדים מנוגדים, ימין ושמאל, ושהיא נראית כמו משהו כזה:

אבל זו כמובן נקודת מבט לא שלמה. הדבר הראשון שחסר הוא שהקצוות הרבה יותר רחוקים. יש אנשים הרבה יותר גרועים משני הצדדים של המפה הפוליטית. אם ניקח צעד אחורה כדי שנוכל לראות את הקצוות, נקבל משהו בסגנון הזה:

שמתם לב איך פתאום המפלגות הישראליות, כשמסתכלים על תמונה יותר רחבה, לא כל כך רחוקות אחת מהשנייה? אבל רגע — אם הסכמנו קודם שהישראלים טועים ובקצוות של המפה הפוליטית נמצאים אנשים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם, אז לאן הולכים?

ובכן, גם המפה הזו לא שלמה. עד כמה שהימין טוען שהוא רחוק מהשמאל, ככל ששניהם מתרחקים מהמרכז, כך הם צריכים יותר ויותר כח שלטוני כדי לממש את החזון שלהם. זכרו — המפה הפוליטית שאנחנו מציירים היא מפה של עקרונות, לא של מדיניות. אם יש מוכנות בשמאל והימין להיות דיקטטורים בשביל להשיג את מטרותיהם, “שונות” ככל שיהיו, אזי שהם עקרונית מאוד דומים:

“קיצוני” זו מילת גנאי בישראל, וצורת הפרסה לעיל מסבירה למה — תלך לקצה ותסיים באותו המקום — עריץ רשע. צורת הפרסה גם מסבירה את המיקום של איסלאם קיצוני כמו איראן על המפה הפוליטית. בעוד שבייצוג עם הקו הישר לא ברור אם איראן היא שמאל קיצוני או ימין קיצוני, כשמסתכלים על פרסה ברור שאיראן היא באמצע למטה, בדיוק בין היטלר לסטאלין.

אם זה מה שהישראלים מכירים בתור ימין ושמאל, אז ברור שהם ייתחסו למילה “קיצוני” בתור מילת גנאי. אבל אם מסתכלים על התמונה המלאה, להיות קיצוני בכיוון מאוד מסויים דווקא לא נראה כל כך גרוע:

בצד שמאל כפייה, ובצד ימין — חופש.

כשמסתכלים על המפה כפי שהיא דברים נהיים הרבה יותר ברורים פתאום. המרחק בין המפלגות הישראליות כמעט בלתי נראה, וציר הפרסה עליו הן נעות הוא דרך ללא מוצא בשני הכיוונים.

סגרים, גיוס חובה וביטוח לאומי

“אבל רגע!” צועקים חלק מקוראי המאמר הזה.

“הדמוקרטים לא רוצים לכפות עליך עם מי תוכל להתחתן” — טוען השמאלני

“הליכוד משחרר את שוק התקשורת” — טוען הימיני

“ולכן הם צריכים להיות על המפה יותר לכיוון החופש!” — צועקים שניהם

צר לי לאכזב את הקורא הנאמן, אבל בנימין נתניהו ויאיר גולן יותר קרובים אחד לשני מאשר לחביאר מיליי, ובפער גדול. המפה היא מפה של עקרונות. מעשים שמקדמים חופש אבל אינם נובעים מעקרונות וערכים של חופש לא משנים את מיקום המפלגה, מבורכים ככל שיהיו.

המפה מייצגת את המיקום הכי נדיב שאנחנו יכולים לתת לכל מפלגה אחרי שלקחנו בחשבון את הצהרותיה ומעשיה. במובן זה, המפלגות הישראליות קיבלו ציון נכשל, חוץ ממפלגה אחת שהיא היחידה שטורחת להצהיר על עקרונות אלה מלכתחילה, אבל עדיין צריכה להוכיח את עצמה אם וכאשר תבחר.

אם אי פעם תהיתם למה השמאל מתעסק בסיגרים שבנימין נתניהו אולי קיבל או לא קיבל במקום להצביע על הדברים המזעזעים שעשה או המדיניות הנוראה שהוא מוביל, עכשיו אתם יודעים. זה בגלל שהשמאל והימין בישראל מסכימים עקרונית, על הכל. רק המימוש מפריע להם.

השמאל לא יכול לתקוף את הימין על שסגר אנשים בבתיהם, השמיד את מקום עבודתם, והתנה את פרנסתם בלקיחת חיסון — כיוון ששני הצדדים מסכימים על זה. הם כל כך מסכימים עד שאם תעלו את זה, הם יגידו שאתם אנטי-חיסונים למרות שלא אמרתם מילה על החיסון עצמו.

הוא גם לא יכול לתקוף על גיוס חובה — כיוון שגם השמאל וגם הימין שניהם בעד גיוס חובה, השאלה רק את מי לגייס, כמה מהם לגייס ולכמה זמן. לא צריך לשאול את המגויסים, חלילה.

והוא בטח שלא יכול להגיד דבר על ביטוח לאומי, גוף שעושק את האזרחים במדינה ומזיק להם בתמורה. אפילו בדיון על מימון חרדים השמאל לא תוקף את עיקרון העברת הכספים מקבוצה אחת לשנייה, הוא פשוט מתנגד להעברה הספציפית הזו. לבימה אפשר להעביר.

הטענות בתגובה הן בדרך כלל כאלה:

“לא הייתה ברירה אלא לכפות את החיסונים…”

“לא ראית מה קרה בשבעה באוקטובר? אם לא יהיה צבא חובה האויב יהרוג אותנו…”

“אתה רוצה לסגור את ביטוח לאומי?! מה עם העניים?”

לאותם מתנגדים שמעלים את הטענות הללו הייתי יכול להסביר כל נקודה בנפרד, אבל האמת היא שלא צריך. כאן בדיוק נכנס הקסם של המפה שלנו שהיא, כאמור, מפה של עקרונות.

אפילו אם כל הדברים הללו נכונים — אפילו אם אין ברירה אלא לחסן, לגייס ו”לבטח” — אנשים שמונעים מעקרונות של חירות היו מתנהלים בדיוק כך — כאילו אין ברירה.

הם היו דואגים למזער את הנזק שנובע מפגיעה בחירות הפרט, לצמצם את הסמכויות שדרושות בשביל להפעיל את המדיניות, להקטין את חלון הזמן בה היא יכולה לפעול, להקים מנגנוני אישור כדי שיהיה קשה להפעיל אותה, ועוד אינספור מעשים שאדם נוקט בהם כשהוא עושה משהו בלית ברירה. במקום זה קיבלנו חבורה של עסקנים שמתייחסים לכפייה כמובן מאליו ורק מנסים להבין איך להשתמש בה.

היתרון הישראלי

המרחק בין המפלגות השונות, שללא זכוכית מגדלת נראה דק כעובי השערה, הוא הסיבה שהחיים בישראל לא משתפרים בקצב שהיינו רוצים שישתפרו. שהבתים יקרים, שהאוכל יקר, ושהשירותים לא מספיקים.

איך דברים יכולים להשתפר כשההנהגה שלהם מתווכחת על איזו דרך שגויה לקחת?

התשובה דווקא פשוטה — בחירות.

לכמה מדיניות בעולם יש יתרונות מסויימים שעוזרים להן להתקדם לקראת חופש. בארצות הברית, למשל, זו ההיסטוריה שלהם שיצרה מנגנונים כמו תחרות בין מדינות ותרבות של חופש. בישראל, זה הגודל (הקטן). כפי שמדגימים לנו שוב ושוב מפלגות סחטניות, לא צריך הרבה מנדטים בשביל לעשות שינוי אמיתי ושיגרום למפלגות להתחרות אחת עם השנייה.

הפוליטיקאים יודעים את זה טוב מאוד, ולכן הם מנסים לשמר כח במגוון אמצעים, כשהרלוונטי לבחירות הוא אחוז החסימה. בזה שהם מעלים אותו הם דואגים לשמר את הסטטוס קוו ולא לאפשר לרעיונות חדשים להשפיע. אחוז החסימה הנוכחי אומר שניתן לרמוס את הקול של כ-120 אלף מצביעים בשל טענות של “יציבות” שלא רק שלא נכונות, אלא אפילו אם היו כאלה, לא מצדיקות רמיסה של מצביעים.

למזלנו, גם פוליטיקאים מאוד כשרוניים לא יכולים להתחמק מהשיעור של הנרי הזליט:

זה תופס גם בפוליטיקה. בחירות 2019 על כל מועדיה הם הוכחה לכך — הפוליטיקאים אמנם הצליחו לחסל מפלגות קטנות שהיו יכולות לערער את ההגמוניה השלטת, אבל הם גם שמו עצמם במלכודת, שכן למפלגות שכן עוברות את אחוז החסימה יש הרבה מנוף במשא במתן. כל המפלגות הקטנות מהן שהיו יכולות להוות אלטרנטיבה קואליציונית חוסלו על ידי אחוז החסימה.

וזה היתרון התחרותי של ישראל במסע למדינה חופשית ומשגשת, במסע למדינה העשירה, הבטוחה, והשמחה בעולם. כל מה שצריך לעשות זה לבחור במפלגה שמקדמת את אותם ערכים. כרגע יש רק אחת, אבל ברגע שהמצביעים יחפשו אותן, עוד מפלגות יקומו והקיימות ישתנו. הפוליטיקאים, אחרי הכל, הם לא יותר ממראה מטושטשת של תרבות הבוחרים.

הכח של המפלגות הקטנות בישראל, מדינה קטנה גם ככה, הוא יתרון עצום שלא צריך להקל בו ראש. לא בכל מדינה כמות כל כך קטנה של מצביעים יכולה לבצע שינוי כל כך גדול. לכל אלה שמפחדים שהשמאל או הימין יקים ממשלה אם תצביעו למפלגה קטנה יותר, העיפו עוד מבט על המפה הפוליטית:

רואים הבדל בין המפלגות הגדולות? אני לא.

היא שאלה:

“UNICEF אומר ש50,000 ילדים מתחת לגיל חמש סובלים מתת-תזונה. מדוע ישראל התירה לזה לקרות?”

רון דרמר ענה:

“קודם כל, לא התרנו את זה וזו לא הייתה המדיניות שלנו. אני חושב שזו הדיבה הכי שערורייתית כנגד ישראל. אני יושב בקבינט המלחמה. מהיום הראשון המדיניות הבסיסית שלנו הייתה לאפשר לסיוע הומניטרי בסיסי להגיע לאנשים במצוקה. אפשרנו ליותר מחצי מיליון, חצי מליון טון של סיוע הומניטרי, כולל 400,000 טון של מזון ו20,000 משאיות מזון לנוע לתוך עזה. אז כל הרעיון שלישראל יש מדיניות של הרעבה הינו מגוכך.”

יותר מאוחר בראיון היא מנסה לערער על כמות המשאיות, בטענה שהיא נמוכה משמעותית מהמספרים לפני המלחמה. השר דרמר מעמיד אותה במקומה ומסביר שהכמות מטרום המלחמה כוללת סחורות לא-חיוניות, ושאם מסתכלים רק על אוכל ותרופות המספרים מסדרים.

אספקה של סיוע הומנטרי, ואוכל באופן ספציפי, הם ההפך מהרעבה מכוונת של האוכלוסיה.

אז למה בעולם המערבי עדיין חושבים ההפך?

האשם האמיתי

הצעד השני בלפתור בעיה, אחרי שמכירים בקיומה, הוא להבין אותה. בשביל להבין את בעיית ההסברה, צריך להכיר, ולהבין, את מה הבעיה האמיתית שמאחוריה — אנשים מתים בעזה.

ב-15 במאי 1948 תקפו מדינות ערב את מדינת ישראל בת יומה, כמה חודשים לאחר תחילת מתקפות ערביי ישראל על היהודים שישבו בארץ. במהלך המלחמה, עזבו או גורשו מבתיהם כ-750,000 ערבים תושבי המקום. את האירוע הזה, הידוע במדינת ישראל כ”מלחמת העצמאות” הם מכנים “הנכבה” — “האסון” — ועליו הם (וצאציהם) דורשים פיצוי שנע החל מפיצוי כספי ועד להשבת ביתם או שטחם והזכות לגור עליו בתוך מדינת ישראל של היום, זכות המכונה “זכות השיבה”.

כמובן, לפחות לחלק מאותם 750,000 עוזבים ומגורשים נעשה עוול. בעוד שיש כאלה שנטשו את רכושם ולכן אינו שלהם יותר, לא ברור שניתן להבין מי מהם הוא כזה ומי עזב בתמימות. אלה שגורשו, כמובן, זכאים לפיצוי על שנלקח מהם. אם נתעלם לצורך הדיון מהזכות של צאצאים לפיצוי על עוול שנעשה לאבותיהם, שלא ברור שקיימת, נקבל מצב בו יש מאות אלפי קורבנות עם עוול שדורש תיקון.

אבל תיקון על ידי מי?

כמובן, על ידי האשם בגירושם או באי היכולת שלהם לחזור לביתם.

היוזם באגרסיה שמובילה למלחמה, בין אם חוסם נתיבי סחר, מבצע פיגוע באזרחי המדינה, או תוקף אותה צבאית הוא האשם בתוצאותיה, כולל אלה שיבואו עליו ובני בריתו. קורבנות הנכבה וצאציהם יכולים וצריכים לפנות בדרישותיהם לפיצוי (הצודק) ממצרים, סוריה, ירדן, עיראק, לבנון ומנהיגי הישוב הערבי בארץ ישראל של לפני קודם המדינה. נכון, כמה מהמדינות האלה בכלל לא מובלות על ידי אותם אנשים שפתחו במלחמה. אבל גם ישראל לא, וכמו שזה לא הפריע להם לדרוש פיצויים מישראל, אני בטוח שהם יסתדרו עם לדרוש פיצויים ממדינות ערב.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לצערנו, חי ובועט כבר יותר ממאה שנים. הוא ארוך ומסובך מספיק בשביל שהסבבים האלימים בו יקבלו יחס עצמאי. אי אפשר להצדיק כל סבב אלימות שנפתח על ידי מי מהצדדים עם נימוקים מ-1947. כל סבב נשפט גם בנפרד, וגם כחלק מההקשר.

הטבח שנעשה על ידי העזתים בשבעה באוקטובר, 2023, נפתח על ידם וביוזמתם והם אחרים במאת האחוזים על ההשלכות שלו. בוודאי אלה שנעשו לקורבנות הישירים שלהם בישראל, אבל גם אלה שנעשו לקורבנות שלהם בעזה. כל חף מפשע שנקלע לאלימות במלחמה האחרונה הוא קורבן של העזתים שפתחו בה.

שימו לב שעד כה לא דיברתי על אנטישמיות אפילו פעם אחת. האנטישמיות אכן גוברת בעולם, והגזענות נהיית יותר ויותר בוטה וברורה. למרות זאת, המיינסטרים עדיין לא גזען מספיק כדי שהנימוק “כי יהודים” יספק אותו. גם אלה עם מניע של שנאת יהודים צריכים להביא נימוק אחר בשביל לסחוף את דעת הקהל כנגד ישראל.

אוקיי — אז כל כך ברור שהעזתים פתחו במלחמה האחרונה. זה כל כך ברור שהם האשמים במה שקרה לחפים מפשע שנפגעו בה. אז למה עדיין מפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל?

בגלל שישראל היא הצד החזק.

התרבות השולטת בעולם המערבי מכתיבה שהחלש עליון מוסרית בשל היותו החלש. אין שום צל של ספק שהעזתים הם הצד החלש במלחמה הזו. במקום להיות אסירי תודה על המציאות הזו, במקום לחגוג ברחובות שהטובים הם אלה עם הF-35, אותם מערביים תופסים מהטוב כרע ומהרע כטוב.

וזה לא שהישראלים לא עושים עבודת הסברה טובה כנגד זה. זה שהישראלים מסכימים עם זה.

כן, קראתם נכון, מסכימים.

הצבא הכי מוסרי בעולם

ב2015 בני גנץ נאם בפני ארגון שורת הדין. קטע בנאום עסק בפעילות חיילי גולני בעזה כנגד בית חולים ממנו ירו עליהם. כך אמר גנץ:

“ואז הם רצו לתקוף אותו, ואני הייתי שם בשטח ואמרתי: חכו. ואנחנו לקחנו סיכון על חטיבת גולני, אני באופן אישי, ושום פעם וידאנו שאף אחד לא היה שם. שוב פעם התקשרנו למנהלים, ולא לפני שעשינו זאת שוב, אישרתי לתקוף את המקום.

ובאמת אף אחד לא נפגע במהלך המתקפה עצמה — לא אזרחים, למיטב ידיעתי — הותקפו במהלך האירוע עצמו.

אבל לקחתי סיכון על חטיבת גולני כדי לעשות את זה. אני לא מרגיש לא בסדר עם זה. אני מרגיש מאוד גאה עם זה, אפילו שזה לא נשמע הגיוני בהתחלה, אבל אני כן מרגיש גאה — שאני בצד הנכון מוסרית ולא רק מבחינה אסטרטגית.”

בנימין גנץ, מי שהיה הרמטכ”ל של צבא ההגנה לישראל, חשב שזה מוסרי לסכן חיילים עבור אזרחי האויב. זה לא צריך לבוא כשוק. להפך — גנץ הוא קורבן של התרבות הישראלית — שבטית קולקטיביסטית ברובה — והדרך בה הוא חושב הוא תוצאה בלתי נמנעת שלה.

“במלחמת חרבות ברזל יחס התמותה בין חפים מפשע ללוחמים הוא מהנמוכים ביותר אם לא הנמוך ביותר שהיה אי פעם”, אומרים בתקשורת, וממשיכים: “צה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם”.

בדיוק כמו המערביים שנגדם, הישראלים ברובם מאמינים שהחזק צריך לממן את החלש, ושצורך של האחד הוא עילה מספקת לדרישת תשלום מהאחר. ביטוח לאומי, קצבאות, בריאות במימון המדינה, חוק חינוך חינם — מישהו מהישראלים דורש לבטלם, למעט קבוצה קטנה של ליברלים? מה הם אם לא העדפת החלש על חשבון החזק? אבני דרך בשביל הקולקטיביזם, השבטיות, והעדפת האחר. בהמשך הדרך נמצא הנאום המזעזע של גנץ, ובסופה — השמדה עצמית.

שום עם לא ישרוד אם הפרטים בו מעדיפים את האחר על עצמם. זה נכון בין אם האחר נמצא בקרבם או מחוץ להם.

כמובן, הרצון לחיות לא נותן לקולקטיביזם הישראלי ללכת רחוק כמו שהוא הולך במערב, כי בישראל המשמעות של ללכת לקיצון הזה, ההשמדה העצמית, הוא משהו שיכול לקרות בטווח הקצר. אבל כיוון שהישראלים עדיין מדברים את אותה שפה קולקטיביסטית, כיוון שהם עדיין משחקים באותו המשחק, כשהם מספקים מזון לאויב שלהם עולה מכך רק מסקנה אחת:

"כנראה שהאויב לא כזה נראה כמו שהם עושים ממנו”.

בגלל שעל ראש הגנב בוער הכובע, כשמישהו מתנהג כאילו הראש שלו עולה בלהבות, מיד עולה חשד — “אולי הוא לובש כובע בוער?”

אין תשובה גרועה מהתשובה שרון דרמר נתן לABC אוסטרליה, אותה התשובה שכל נציג ישראלי נותן בכל פינה בתקשורת הישראלית ובוודאי העולמית. התשובה הזו מכירה בתשתית המוסרית השגויה של העדפת הקבוצה על הפרט ושל העדפת החלש על החזק. כהישראלים מתווכחים על כמות הסיוע שהם נתנו לעזה, הם כבר הכירו בזה שהם צריכים לתת אותו. ברגע שישראל נכנסת למשחק המכור הזה, היא הפסידה מראש.

אי אפשר לנצח עם אמת במשחק של שקר.

שאלה אחת עם תשובה אחת

עם כל החומרה שיש בלהפסיד את משחק ההסברה, החשיבה השבטית-קולקטיביסטית בישראל גורמת לעוול גדול בהרבה. החשיבה המעוותת הזו מובילה למדיניות בה חיי האויב מתועדפים על חיי הישראלי. חיילים ישראלים הוקרבו בשביל להגיע ליחס הנמוך של חפים מפשע ללוחמים בעזה.

הצבא הכי מוסרי בעולם לא מקריב את חייליו בשביל האויב.

“הקונספציה” עדיין כאן. גם בימין וגם בשמאל, התפישה מושרשת: “הרוב חשוב יותר מהפרט. החלש חשוב מהחזק”. כל עוד הישראלים רוצים שהממשלה תתן חינוך ובריאות בחינם, הם יהיו מוכנים להקריב חיילים ישראלים בשביל אזרחי האויב החפים מפשע והמסכנים. כל העניינים האלה מקורם באותה עמדה מוסרית.

למרבה ההפתעה, המצב הזה דווקא מהטובים בעולם. בניגוד אזרחי בריטניה או ארצות ברית, הצריכים ליזום דיון אינטלקטואלי עמוק כדי להציל את כלכלותיהם ומדיניות ממשלותיהם, בישראל יש לחץ חיצוני חזק — איום ההשמדה — שששוב ושוב מאתגר את דרך חשיבתם.

הרבה יותר קל לשתף מאמר כמו זה עם ישראלים, שכן הרבה מהם מבינים את המצב הבעייתי בו הם נתונים ומחפשים ורוצים למצוא חלופות. הישראלים, בעצם, נמצאים בעמדה מהטובות בעולם להתנער מהרעיונות הקולקטיביסטיים-שבטיים, ולאמץ חופש, חירות ואינדיבידואליזם.

המלחמות הפנימיות, המלחמות החיצוניות, והכובד שמרגיש הארנק הישראלי כולם מספקים לחץ גדול כל כך עד שישראלים יהיו מוכנים לאמץ רעיונות קיצוניים, ובתקווה — נכונים. אם זה קרה בארגנטינה, זה גם יכול לקרות בישראל.

וברגע שמהלך כזה יקרה, ישראל תהיה על המסלול המהיר להיות המדינה מהבטוחות בעולם, עם האזרחים העשירים בעולם. ואז, אם חס וחלילה מלחמה תהיה נחוצה, יוכלו המנהיגים לשאול את יפה הנפש האוסטרלי הבא:

“כמה מהחברים והמשפחה שלנו אנחנו צריכים להקריב בשביל להציל אזרחים של האויב? כמה אזרחים ישראלים אנחנו צריכים לסכן כדי להציל 1000 של האויב?”

אם המראיין האוסטרלי מתקשה, אפשר לתת לו את התשובה, שהיא כמובן: “אפס”.

עד שתגיעו לסוף המאמר הזה אני מקווה לשכנע אתכם שהגדלים של הפערים בחברה הישראלית בין חרדים וחילונים, יהודים וערבים, שמלאנים וימנים — אינם יותר מאשליה אופטית.

לפני שאתם שולפים את הקלשונים, קחו בחשבון שאין גאון רשע מאחורי זה. היה מרגש לחשוף קנוניית ענק שקורעת את החברה הישראלית מבפנים, אולם תערו של אוקאם מלמד אותנו שההסבר הפשוט הוא בדרך הכלל הנכון. במקרה הזה מדובר באינטרסים מיושרים של קבוצות בלתי תלויות שנהנות מההפרדה, ועוסקות במשילה.

הפרד ומשול הולכים ביחד לא במקרה — קל הרבה יותר לשלוט ולהכווין קבוצות שלא מדברות אחת עם השניה. ואפילו יותר טוב למפרידים והשולטים — כאלה שחושבות שהקבוצה השניה היא נוראית כל כך עד שאין טעם לשיח איתה. אנשים כאלה נהפכים אחוזים בפחד ובשנאה, והם עוברים תהליך לו אני קורא “בלבול עדיפויות” — תהליך בו המטרה נשכחת, והאמצעי, צודק או שגוי, נהפך למטרה עצמה.

בתהליך שכזה, הצדדים כל כך משוכנעים שהאמצעי (“עצירת השמאל” או “הפלת הממשלה”) ישיגו את המטרה (“לחיות באושר ובביטחון במדינת ישראל”), עד שהם שוכחים ממנה לגמרי ורודפים את האמצעי כאילו שהוא מטרה בפני עצמו. גם אם הוא אינו עוד רלוונטי ואפילו אם מעולם לא היה.

בישראל מתרחש כבר כמה שנים תהליך כזה של הפרד ומשול, עם פערים שנראים בלתי ניתנים לגישור. זה כמובן תנאי הכרחי, שכן פערים שניתנים לגישור אינם הפרדה מספקת — אם היו ניתנים לגישור, סביר שאחד מהצדדים היה ניגש לנהל דו שיח.

אנחנו או הם? קצת מאיתנו, וקצת מהם

מאפיין מפתח של ההפרדה בחברה הישראלית הוא העובדה שהרווח של קבוצה אחת בא תמיד על חשבון הקבוצה השנייה.

ניקח את המלחמה בין ימין לשמאל כדוגמה. היא כרגע ממוקדת בהמהפכה המשפטית, ודנה בחלוקת הכח בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. העניינים במחלוקת הם, בין השאר, הדרך בה שופטים נבחרים, היכולת שלהם לבטל חוקים, והיכולת של הכנסת לבטל את אותם הביטולים. כל פיסה של השפעה שהולכת לטובת השופט היא כזו שמפסיד נבחר העם, וכל רווח של הפוליטקאי ממעיט את כח הריסון של השופט. אחד על חשבון השני.

הפערים בין הערבים ליהודים ובין חרדים וחילונים הם דומים — גיוס, מיסוי, פיתוח ישובים, קצבאות ילדים — הם כולם דברים שבאים על חשבון קבוצה אחת לטובת האחרת, או על חשבון הקבוצה האחרת לטובת האחת.

או אנחנו, או הם.

הפתרונות שמוצעים לחברה הישראלית במקרים שכאלה הם חומר שתחתית הביוב הייתה מתביישת להכיל. תנו קצת מכם, קחו קצת מהם. בוויכוח על קיצוב איברים, תנו יד, וקחו רגל.

“פשרה”, הם קוראים לזה.

שימו לב למעגל ההפרד ומשול: כשמנסים לקחת לך יד, למה שלא תיקח רגל? ואז כשלוקחים לך רגל, למה שלא תשמור את היד שלקחת?

וכמובן, אחרי שנלקחו הגפיים, הצדדים לא מרוצים ובוודאי שאינם שמחים. אדם שלוקח את שאינו שלו אינו שמח, הוא נוטר טינה. לא ניתן להיות שמח בחלקו של האחר.

אז למה? למה שנתפשר? למה שנקריב מעצמנו ובשבילנו, ונחמיר את מעגל ההפרדה והמשילה?

“אחדות”

בעת צרה ובפני אויב אין מטרה נעלה מאחדות, כך אומרים לנו. הרעיון חלחל כל כך עמוק עד ששומעים אותו בכל ערוץ ופודקאסט, גם כאלה שעוסקים, במודע או שלא, בהעמקת האשלייה שהיא הקרע בחברה הישראלית.

הרעיון בפני עצמו נשמע נהדר. חברה ללא אפילו סדק פנימי, חדורת מטרה, כגוף אחד מול כל אויב. מה רע בזה? איך דבר כזה לא מצדיק הגעה לפשרה על המחלוקות הפנימיות? ניתן יד, ניקח רגל, אבל בסוף נשמור על עצמו מפני אויב גדול יותר ונינצל מפירוק מבפנים.

כמובן, הקבוצות בישראל מעדיפות לשלם על האחדות עם גפיים מהקבוצה האחרת ולא של עצמן. אפילו אם כל הקבוצות כאחד מקדמות את העובדה שכולנו נצטרך “להקריב” כדי לממש את אותה מטרה נעלה, אחדות.

מה שהדעה המקובלת באותן קבוצות שוכחת היא ש”קבוצה” היא רק מוסכמה חברתית, משהו שקיים רק במוחם של אנשים. אין לקבוצה ידיים ורגליים משלה, וההקרבה צריכה להתבצע על ידי פרטים בה. בפועל, אם נחזור לרגע מהשימוש באנלוגיה — אנשים של ממש, בשר, דם, ונשמה, יצטרכו לוותר על העקרונות שלהם בשם “הקבוצה” ולטובת “האחדות”.

ולהוסיף לעוול — האנשים שיוותרו על העקרונות שלהם לטובת אותה אחדות, אלה שיקריבו מעצמם בשם הקבוצה, לא בטוח בכלל שיהנו מאותו סחר חליפין פושע. הקבוצות שנמצאות בסכסוך בישראל אינן הומוגניות כמו שחלקנו חושבים, והאנשים שיקריבו בקבוצה אחת, לא בטוח שרוצים את מה שהאנשים בקבוצה השניה יקריבו.

טרגדיה.

והאירוניה — בכלל לא קיבלנו אחדות מהאירוניה הזו. כל מה שיש לנו הן קבוצות חלוקות עוד יותר. מורכבות מכאלה שהקריבו אנשים אחרים, ומאותם אחרים שנוטרים טינה לאלה שלקחו להם, ולאלה שלחצו אותם לתת. כל מה שירצו בשלב הזה יהיה להרוס את הקבוצה השנייה.

בלבול עדיפויות

הקורא האדוק כבר שם לב ושואל — למה בכלל אנחנו רודפים אחרי אחדות כמטרה נעלה? ואכן, מדובר כאן בבלבול עדיפויות.

אחדות אינה מטרה בפני עצמה. קודם כל אף אחד לא טורח להגדיר את המונח (עוד על כך בהמשך), אבל גם בהנתן הגדרה כלשהי, אחדות היא בסך הכל אמצעי חוסן — כזה שמשפר את היכולת של מדינת ישראל לשמור על יציבותה בפני איומים מחוץ או פנים. אבל גם זה בסופו של דבר אינו המטרה הסופית. מדינת ישראל היא לא משהו שיכול להיות שמח או עצוב. היא לא בוכה על שלקחו ממנה או מלובבת על שנתנו לה. מי שחשובים הם האנשים — בשר ודם — שחיים בה, ועל כן המטרה הייתה ותמיד תהיה:

לחיות באושר.

ובאמת, אם נסתכל על הסכסוכים המרכזיים במדינת ישראל, מה נקבל?

ימנים ושמאלנים שרבים על מי יחזיק במושכות השלטון, חרדים וחילונים שרבים על מי ישלם ומי יעשה, וערבים ויהודים שרבים על זכותו של מי לחיות איפה ואיך, מה הם רוצים? לא עכשיו, אחרי שהופרדו ונשלטו. מה המניע שעמד מאחורי נקודת מוצאם?

חיה ותן לחיות.

חלק מהקוראים מצקצקים בזמן הקריאה, אולי אפילו צועקים על המסך, את הזוועות שהקבוצה השניה רוצה לבצע, זו שהם לא חברים בה.

“הם רוצים לחיות על חשבוננו”

“הם רוצים להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה”

“הם רוצים לבטל את כח נבחרי הציבור”

“הם רוצים לחסל את בית המשפט”

כמו שבלבול עדיפויות משפיע על מטרותיהם של אנשים, כך גם הוא משפיע על הדרך בה הם נשפטים על ידי אחרים. לשפוט על פי הציטוטים לעיל גם הוא נפילה לבלבול עדיפויות. הציטוטים הללו הם מה שאנשים טוענים שהם רוצים, אבל אינם שורש הרצונות שלהם.

כמובן, בכל מקום ניתן למצוא אנשים רעים באמת. עסקנים שמנהלים את הציבור שלהם ודורשים את מימונו, כאלה שרוצים בהשמדת הציונות וגירוש היהודים, וכאלה שמחפשים לרכז כח פוליטי בידם הבלעדית. לא על אלה השיח.

ההנחה שצריכה להיות בידכם היא שאנשים אכן רוצים לחיות ולתת לחיות. בהנחה הזו צריך להחזיק עד שגיליתם אחרת.

הניחו את הטוב על האחר. Trust but verify.

מה שרואים משם

אני מקווה שאתם מעריכים את שינוי הפרספקטיבה שעשיתי פה הרגע. מחברה מפורקת לקבוצות שרוצות ההפך אחת מהשנייה, גרמתי לחברה הישראלית להיראות ככזו שרוצה אותו הדבר: להיות שמחים.

הישראלים אוהבים להיות ציניים. אני כבר שומע את הדאגות שכל הכתוב אשליה, כי בסוף, כן, כולם רוצים להיות שמחים, אבל הפערים עדיין קיימים כי הם תמיד היו על איך מגיעים לשם, ואז לא עשיתי כלום ואני צריך להפסיק להתלהב.

ובכן, אני מסרב להפסיק להתהלב.

הקטע הוא שהשינוי בפרספקטיבה לא נגמר פה. אם מטרות האמת, אלה שרוצות בטוב, הן מטרות זהות, האם גם מטרות השקר זהות?

בואו נבחן את מה שעומד מאחורי תחרויות משיכת החבל השונות.

בדיון על המהפכה המשפטית, צד אחד רוצה שהפוליטקאים יחליטו, והצד השני רוצה שהשופטים יחליטו. בדיון בין ערבים ויהודים, צד אחד רוצה לתת תקציבים לכפרים, צד שני רוצה לתת אותם להתנחלויות. בדיון בין חרדים וחילונים, צד אחד רוצה שיהיה חייל על חשבונו, וצד שני רוצה שיהיה תלמיד תורה על חשבונו.

ובהחלט — שני הצדדים, שנראים כל כך שונים אחד מהשני, כל כך בלתי נתנים לגישור — זהים במהותם. הם שניהם בעד כפייה, בעד כיפוף האחר לרצונם. אחד רוצה שהשופטים יגידו לנו מה לעשות, האחר רוצה שהפוליטיקאים יגידו לנו מה לעשות. איפה מי שמבקש שלא יגידו לנו מה לעשות?

אם תבדקו, תגלו שדעה כזו של חירות וחופש הפרט היא הראשונה להיות מושתקת, שכן לאף גוף בהנהגה ולאף גוף תקשורתי אין אינטרסים שמיושרים איתו. הם כולם חיים על הדם שהם מוצצים בכפייה מהאנשים שחיים במדינת ישראל, ואם יש משהו שהם מאוחדים כנגדו ללא בעיה, זה החירות של אותם אנשים. אסופה של אנשים בעמדות שלטון ותקשורת שהנסיבות מתאימות להם, ומפרידים בינינו בויכוח על האם כפייה צריכה להיעשות באיום גרזן או חרב.

בסוף, הם כולם כופים.

שינוי הפרספקטיבה הזה אמנם אינו מדיניות קונקרטית לעתיד מדינת ישראל, אבל הוא צעד הכרחי בשביל להגיע אליה. הסיבה פשוטה — שני צדדים שמסתכלים אחד על האנשים בתור הפכים לא יכולים לעבוד ביחד, וכאלה שמבינים שבשורש הם רוצים אותו הדבר — יכולים לעבוד ביחד.

זוכרים את הדוגמה שלנו מההתחלה, על איך הישראלים יגידו שהפערים ביניהם “גדולים כמו המרחק בין ארצות הברית לרוסיה”?

ובכן, אם זוכרים שכדור הארץ עגול הוא ומסתכלים על המפה כמו שצריך, שמים לב שהמרחק בין מערב ארצות הברית למזרח רוסיה הוא פחות מ100 קילומטרים. נכון, עדיין לא בנינו גשר, אבל פתאום אפשר לבנות אחד. בניגוד ללפני 5 דקות כשחשבנו שהפער גדול מ5000 ק”מ.

אחדות

אז מה היא אחדות, המילה אותה האדיוטים השימושיים בטלוויזיה צועקים מבלי להבין את משמעותה? כמובן, אני לא מדבר על ההגדרה המילונית, אלא על המשמעות של המילה בהקשר של המצב בישראל. במילים אחרות, כשאנחנו רוצים להבין אם אחדות הוא משהו ששווה לרדוף אחריו בשביל להגיע לחיים מאושרים, השאלה נהפכת להיות:

אחדות סביב מה?

על איזו אמת בסיסית אנחנו צריכים להסכים בשביל למקסם את הסיכויים שלנו לחיות חיים מאושרים?

ובכן, אם אנחנו מכירים בכך שהשמחה והאושר הם דברים שהפרט חווה, ואם אנחנו מבינים שהגורם להם שונה עבור כל אדם, אנו מובלים לאותו עיקרון נדוש אך נכון:

“חיה ותן לחיות”.

לא מדובר כאן על קלישאה או גרסה מדוללת, אלא על המהות של המשפט — חוץ מהפעלת אלימות פיזית או הונאה, עלינו להניח לאחר לעשות כרצונו.

הדרך היחידה להגיע לעולם בו אנו לא כורתים את ידנו עבור האחר והוא לא כורת את רגלו עבורנו היא אם אנחנו מאוחדים תחת ההכרה שאנחנו כולנו פרטים, כולנו שונים, וכל עוד הפרט לא אלים פיזית או מייצר הונאה, הוא חופשי לעשות כרצונו. כל עם שאינו מאוחד בקול כנגד ההקרבה של האחד לאחר הוא כזה שמאוחד בשתיקה בעדה.

עתיד ורוד יותר

הקורא יופתע לגלות שהישראלים נוטים להסכים עם העקרונות הליברליים הללו, ושמחים לאמצם.

אי שם באחת ממערכות הבחירות שלפני שהתחלנו לספור את המועדים, יצאתי לרחוב לשאול את הישראלים מה עומד מאחורי ההצבעה שלהם. ציפיתי להתקל בעמדות המחזקות את הכפייה ששלטה ועודנה שולטת בחיי היום יום שלנו. טעיתי. המסר היה אחיד, וחד וברור:

“חיה ותן לחיות”.

הסיבה המרכזית מאחורי הפער בין אותו רצון ליברלי ופרקטיקה של כפייה היא שהרבה ישראלים, לצערנו וצערם הרב, לא מבינים כמעט כלום בכלכלה או בזכויות פרט וחושבים שחיה ותן לחיות הוא רעיון אוטופי שיוביל להרס וחורבן. “טוב בתיאוריה”, הם אומרים.

אלה חדשות טובות. הרבה יותר קל לחקור ולבדוק מה עובד מעשית כשרוב התיאוריה כבר שם, בניגוד לשכנינו מעבר לגבול ובאוניברסיטאות העלית, אצלהם לא רק שהתיאוריה לא קיימת, אלא הפוכה. קוראים יקרים — אפילו אם אתם חושבים שהרעיונות האלה טובים “רק בתיאוריה”, זה לא אומר שאתם צריכים לוותר על כל שבב שלהם. אני לא חושב שאפשר לחיות בעולם ללא זיהום בכלל. זה לא אומר שאני הולך מחר לחבר את האגזוז של הרכב לתעלות המיזוג שלי.

אל תסתכלו על חצי הספל המלא, אבל גם לא על חצי הספל הריק. הסתכלו לעתיד, וכל מה שתראו הוא שמחר יהיה ספל שעולה על גדותיו.