לישראל אין בעיית הסברה
מה עומד מאחורי חוסר היכולת של הישראלים לשכנע את העולם בצדקתם
ב23 במאי 2024, ערוץ ABC אוסטרליה שידר ראיון עם השר רון דרמר, בו המראיינת, שרה פרגוסון, הטיחה בו את ההאשמות מהתביעה נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. בין השאר נטען (חלק במישרין וחלק בין השורות), על כך שישראל מרעיבה, או לכל הפחות לא מונעת הרעבה, של אזרחי עזה בעת המלחמה.
היא שאלה:
“UNICEF אומר ש50,000 ילדים מתחת לגיל חמש סובלים מתת-תזונה. מדוע ישראל התירה לזה לקרות?”
רון דרמר ענה:
“קודם כל, לא התרנו את זה וזו לא הייתה המדיניות שלנו. אני חושב שזו הדיבה הכי שערורייתית כנגד ישראל. אני יושב בקבינט המלחמה. מהיום הראשון המדיניות הבסיסית שלנו הייתה לאפשר לסיוע הומניטרי בסיסי להגיע לאנשים במצוקה. אפשרנו ליותר מחצי מיליון, חצי מליון טון של סיוע הומניטרי, כולל 400,000 טון של מזון ו20,000 משאיות מזון לנוע לתוך עזה. אז כל הרעיון שלישראל יש מדיניות של הרעבה הינו מגוכך.”
יותר מאוחר בראיון היא מנסה לערער על כמות המשאיות, בטענה שהיא נמוכה משמעותית מהמספרים לפני המלחמה. השר דרמר מעמיד אותה במקומה ומסביר שהכמות מטרום המלחמה כוללת סחורות לא-חיוניות, ושאם מסתכלים רק על אוכל ותרופות המספרים מסדרים.
אספקה של סיוע הומנטרי, ואוכל באופן ספציפי, הם ההפך מהרעבה מכוונת של האוכלוסיה.
אז למה בעולם המערבי עדיין חושבים ההפך?
האשם האמיתי
הצעד השני בלפתור בעיה, אחרי שמכירים בקיומה, הוא להבין אותה. בשביל להבין את בעיית ההסברה, צריך להכיר, ולהבין, את מה הבעיה האמיתית שמאחוריה — אנשים מתים בעזה.
ב-15 במאי 1948 תקפו מדינות ערב את מדינת ישראל בת יומה, כמה חודשים לאחר תחילת מתקפות ערביי ישראל על היהודים שישבו בארץ. במהלך המלחמה, עזבו או גורשו מבתיהם כ-750,000 ערבים תושבי המקום. את האירוע הזה, הידוע במדינת ישראל כ”מלחמת העצמאות” הם מכנים “הנכבה” — “האסון” — ועליו הם (וצאציהם) דורשים פיצוי שנע החל מפיצוי כספי ועד להשבת ביתם או שטחם והזכות לגור עליו בתוך מדינת ישראל של היום, זכות המכונה “זכות השיבה”.
כמובן, לפחות לחלק מאותם 750,000 עוזבים ומגורשים נעשה עוול. בעוד שיש כאלה שנטשו את רכושם ולכן אינו שלהם יותר, לא ברור שניתן להבין מי מהם הוא כזה ומי עזב בתמימות. אלה שגורשו, כמובן, זכאים לפיצוי על שנלקח מהם. אם נתעלם לצורך הדיון מהזכות של צאצאים לפיצוי על עוול שנעשה לאבותיהם, שלא ברור שקיימת, נקבל מצב בו יש מאות אלפי קורבנות עם עוול שדורש תיקון.
אבל תיקון על ידי מי?
כמובן, על ידי האשם בגירושם או באי היכולת שלהם לחזור לביתם.
היוזם באגרסיה שמובילה למלחמה, בין אם חוסם נתיבי סחר, מבצע פיגוע באזרחי המדינה, או תוקף אותה צבאית הוא האשם בתוצאותיה, כולל אלה שיבואו עליו ובני בריתו. קורבנות הנכבה וצאציהם יכולים וצריכים לפנות בדרישותיהם לפיצוי (הצודק) ממצרים, סוריה, ירדן, עיראק, לבנון ומנהיגי הישוב הערבי בארץ ישראל של לפני קודם המדינה. נכון, כמה מהמדינות האלה בכלל לא מובלות על ידי אותם אנשים שפתחו במלחמה. אבל גם ישראל לא, וכמו שזה לא הפריע להם לדרוש פיצויים מישראל, אני בטוח שהם יסתדרו עם לדרוש פיצויים ממדינות ערב.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לצערנו, חי ובועט כבר יותר ממאה שנים. הוא ארוך ומסובך מספיק בשביל שהסבבים האלימים בו יקבלו יחס עצמאי. אי אפשר להצדיק כל סבב אלימות שנפתח על ידי מי מהצדדים עם נימוקים מ-1947. כל סבב נשפט גם בנפרד, וגם כחלק מההקשר.
הטבח שנעשה על ידי העזתים בשבעה באוקטובר, 2023, נפתח על ידם וביוזמתם והם אחרים במאת האחוזים על ההשלכות שלו. בוודאי אלה שנעשו לקורבנות הישירים שלהם בישראל, אבל גם אלה שנעשו לקורבנות שלהם בעזה. כל חף מפשע שנקלע לאלימות במלחמה האחרונה הוא קורבן של העזתים שפתחו בה.
שימו לב שעד כה לא דיברתי על אנטישמיות אפילו פעם אחת. האנטישמיות אכן גוברת בעולם, והגזענות נהיית יותר ויותר בוטה וברורה. למרות זאת, המיינסטרים עדיין לא גזען מספיק כדי שהנימוק “כי יהודים” יספק אותו. גם אלה עם מניע של שנאת יהודים צריכים להביא נימוק אחר בשביל לסחוף את דעת הקהל כנגד ישראל.
אוקיי — אז כל כך ברור שהעזתים פתחו במלחמה האחרונה. זה כל כך ברור שהם האשמים במה שקרה לחפים מפשע שנפגעו בה. אז למה עדיין מפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל?
בגלל שישראל היא הצד החזק.
התרבות השולטת בעולם המערבי מכתיבה שהחלש עליון מוסרית בשל היותו החלש. אין שום צל של ספק שהעזתים הם הצד החלש במלחמה הזו. במקום להיות אסירי תודה על המציאות הזו, במקום לחגוג ברחובות שהטובים הם אלה עם הF-35, אותם מערביים תופסים מהטוב כרע ומהרע כטוב.
וזה לא שהישראלים לא עושים עבודת הסברה טובה כנגד זה. זה שהישראלים מסכימים עם זה.
כן, קראתם נכון, מסכימים.
הצבא הכי מוסרי בעולם
ב2015 בני גנץ נאם בפני ארגון שורת הדין. קטע בנאום עסק בפעילות חיילי גולני בעזה כנגד בית חולים ממנו ירו עליהם. כך אמר גנץ:
“ואז הם רצו לתקוף אותו, ואני הייתי שם בשטח ואמרתי: חכו. ואנחנו לקחנו סיכון על חטיבת גולני, אני באופן אישי, ושום פעם וידאנו שאף אחד לא היה שם. שוב פעם התקשרנו למנהלים, ולא לפני שעשינו זאת שוב, אישרתי לתקוף את המקום.
ובאמת אף אחד לא נפגע במהלך המתקפה עצמה — לא אזרחים, למיטב ידיעתי — הותקפו במהלך האירוע עצמו.
אבל לקחתי סיכון על חטיבת גולני כדי לעשות את זה. אני לא מרגיש לא בסדר עם זה. אני מרגיש מאוד גאה עם זה, אפילו שזה לא נשמע הגיוני בהתחלה, אבל אני כן מרגיש גאה — שאני בצד הנכון מוסרית ולא רק מבחינה אסטרטגית.”
בנימין גנץ, מי שהיה הרמטכ”ל של צבא ההגנה לישראל, חשב שזה מוסרי לסכן חיילים עבור אזרחי האויב. זה לא צריך לבוא כשוק. להפך — גנץ הוא קורבן של התרבות הישראלית — שבטית קולקטיביסטית ברובה — והדרך בה הוא חושב הוא תוצאה בלתי נמנעת שלה.
“במלחמת חרבות ברזל יחס התמותה בין חפים מפשע ללוחמים הוא מהנמוכים ביותר אם לא הנמוך ביותר שהיה אי פעם”, אומרים בתקשורת, וממשיכים: “צה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם”.
בדיוק כמו המערביים שנגדם, הישראלים ברובם מאמינים שהחזק צריך לממן את החלש, ושצורך של האחד הוא עילה מספקת לדרישת תשלום מהאחר. ביטוח לאומי, קצבאות, בריאות במימון המדינה, חוק חינוך חינם — מישהו מהישראלים דורש לבטלם, למעט קבוצה קטנה של ליברלים? מה הם אם לא העדפת החלש על חשבון החזק? אבני דרך בשביל הקולקטיביזם, השבטיות, והעדפת האחר. בהמשך הדרך נמצא הנאום המזעזע של גנץ, ובסופה — השמדה עצמית.
שום עם לא ישרוד אם הפרטים בו מעדיפים את האחר על עצמם. זה נכון בין אם האחר נמצא בקרבם או מחוץ להם.
כמובן, הרצון לחיות לא נותן לקולקטיביזם הישראלי ללכת רחוק כמו שהוא הולך במערב, כי בישראל המשמעות של ללכת לקיצון הזה, ההשמדה העצמית, הוא משהו שיכול לקרות בטווח הקצר. אבל כיוון שהישראלים עדיין מדברים את אותה שפה קולקטיביסטית, כיוון שהם עדיין משחקים באותו המשחק, כשהם מספקים מזון לאויב שלהם עולה מכך רק מסקנה אחת:
"כנראה שהאויב לא כזה נראה כמו שהם עושים ממנו”.
בגלל שעל ראש הגנב בוער הכובע, כשמישהו מתנהג כאילו הראש שלו עולה בלהבות, מיד עולה חשד — “אולי הוא לובש כובע בוער?”
אין תשובה גרועה מהתשובה שרון דרמר נתן לABC אוסטרליה, אותה התשובה שכל נציג ישראלי נותן בכל פינה בתקשורת הישראלית ובוודאי העולמית. התשובה הזו מכירה בתשתית המוסרית השגויה של העדפת הקבוצה על הפרט ושל העדפת החלש על החזק. כהישראלים מתווכחים על כמות הסיוע שהם נתנו לעזה, הם כבר הכירו בזה שהם צריכים לתת אותו. ברגע שישראל נכנסת למשחק המכור הזה, היא הפסידה מראש.
אי אפשר לנצח עם אמת במשחק של שקר.
שאלה אחת עם תשובה אחת
עם כל החומרה שיש בלהפסיד את משחק ההסברה, החשיבה השבטית-קולקטיביסטית בישראל גורמת לעוול גדול בהרבה. החשיבה המעוותת הזו מובילה למדיניות בה חיי האויב מתועדפים על חיי הישראלי. חיילים ישראלים הוקרבו בשביל להגיע ליחס הנמוך של חפים מפשע ללוחמים בעזה.
הצבא הכי מוסרי בעולם לא מקריב את חייליו בשביל האויב.
“הקונספציה” עדיין כאן. גם בימין וגם בשמאל, התפישה מושרשת: “הרוב חשוב יותר מהפרט. החלש חשוב מהחזק”. כל עוד הישראלים רוצים שהממשלה תתן חינוך ובריאות בחינם, הם יהיו מוכנים להקריב חיילים ישראלים בשביל אזרחי האויב החפים מפשע והמסכנים. כל העניינים האלה מקורם באותה עמדה מוסרית.
למרבה ההפתעה, המצב הזה דווקא מהטובים בעולם. בניגוד אזרחי בריטניה או ארצות ברית, הצריכים ליזום דיון אינטלקטואלי עמוק כדי להציל את כלכלותיהם ומדיניות ממשלותיהם, בישראל יש לחץ חיצוני חזק — איום ההשמדה — שששוב ושוב מאתגר את דרך חשיבתם.
הרבה יותר קל לשתף מאמר כמו זה עם ישראלים, שכן הרבה מהם מבינים את המצב הבעייתי בו הם נתונים ומחפשים ורוצים למצוא חלופות. הישראלים, בעצם, נמצאים בעמדה מהטובות בעולם להתנער מהרעיונות הקולקטיביסטיים-שבטיים, ולאמץ חופש, חירות ואינדיבידואליזם.
המלחמות הפנימיות, המלחמות החיצוניות, והכובד שמרגיש הארנק הישראלי כולם מספקים לחץ גדול כל כך עד שישראלים יהיו מוכנים לאמץ רעיונות קיצוניים, ובתקווה — נכונים. אם זה קרה בארגנטינה, זה גם יכול לקרות בישראל.
וברגע שמהלך כזה יקרה, ישראל תהיה על המסלול המהיר להיות המדינה מהבטוחות בעולם, עם האזרחים העשירים בעולם. ואז, אם חס וחלילה מלחמה תהיה נחוצה, יוכלו המנהיגים לשאול את יפה הנפש האוסטרלי הבא:
“כמה מהחברים והמשפחה שלנו אנחנו צריכים להקריב בשביל להציל אזרחים של האויב? כמה אזרחים ישראלים אנחנו צריכים לסכן כדי להציל 1000 של האויב?”
אם המראיין האוסטרלי מתקשה, אפשר לתת לו את התשובה, שהיא כמובן: “אפס”.