הקרע בחברה הישראלית: האשליה הגדולה של דורנו
איך הישראלים הופרדו ונמשלו לכדי קבוצות נפרדות, ואיך אפשר להראות להם שההפרדה הזו היא לא יותר מאשליה
אם היית מבקש מהישראלי הממוצע לשער מה גודל הפער בין החלקים השונים בחברה הישראלית, התשובה המתקבלת הייתה משהו כמו “גדול כמו המרחק בין רוסיה לארה”ב”. אבל מה אם אומר לכם שהפער לא שרק שאינו גדול, אלא שהוא אפילו… קטן?
עד שתגיעו לסוף המאמר הזה אני מקווה לשכנע אתכם שהגדלים של הפערים בחברה הישראלית בין חרדים וחילונים, יהודים וערבים, שמלאנים וימנים — אינם יותר מאשליה אופטית.
לפני שאתם שולפים את הקלשונים, קחו בחשבון שאין גאון רשע מאחורי זה. היה מרגש לחשוף קנוניית ענק שקורעת את החברה הישראלית מבפנים, אולם תערו של אוקאם מלמד אותנו שההסבר הפשוט הוא בדרך הכלל הנכון. במקרה הזה מדובר באינטרסים מיושרים של קבוצות בלתי תלויות שנהנות מההפרדה, ועוסקות במשילה.
הפרד ומשול הולכים ביחד לא במקרה — קל הרבה יותר לשלוט ולהכווין קבוצות שלא מדברות אחת עם השניה. ואפילו יותר טוב למפרידים והשולטים — כאלה שחושבות שהקבוצה השניה היא נוראית כל כך עד שאין טעם לשיח איתה. אנשים כאלה נהפכים אחוזים בפחד ובשנאה, והם עוברים תהליך לו אני קורא “בלבול עדיפויות” — תהליך בו המטרה נשכחת, והאמצעי, צודק או שגוי, נהפך למטרה עצמה.
בתהליך שכזה, הצדדים כל כך משוכנעים שהאמצעי (“עצירת השמאל” או “הפלת הממשלה”) ישיגו את המטרה (“לחיות באושר ובביטחון במדינת ישראל”), עד שהם שוכחים ממנה לגמרי ורודפים את האמצעי כאילו שהוא מטרה בפני עצמו. גם אם הוא אינו עוד רלוונטי ואפילו אם מעולם לא היה.
בישראל מתרחש כבר כמה שנים תהליך כזה של הפרד ומשול, עם פערים שנראים בלתי ניתנים לגישור. זה כמובן תנאי הכרחי, שכן פערים שניתנים לגישור אינם הפרדה מספקת — אם היו ניתנים לגישור, סביר שאחד מהצדדים היה ניגש לנהל דו שיח.
אנחנו או הם? קצת מאיתנו, וקצת מהם
מאפיין מפתח של ההפרדה בחברה הישראלית הוא העובדה שהרווח של קבוצה אחת בא תמיד על חשבון הקבוצה השנייה.
ניקח את המלחמה בין ימין לשמאל כדוגמה. היא כרגע ממוקדת בהמהפכה המשפטית, ודנה בחלוקת הכח בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. העניינים במחלוקת הם, בין השאר, הדרך בה שופטים נבחרים, היכולת שלהם לבטל חוקים, והיכולת של הכנסת לבטל את אותם הביטולים. כל פיסה של השפעה שהולכת לטובת השופט היא כזו שמפסיד נבחר העם, וכל רווח של הפוליטקאי ממעיט את כח הריסון של השופט. אחד על חשבון השני.
הפערים בין הערבים ליהודים ובין חרדים וחילונים הם דומים — גיוס, מיסוי, פיתוח ישובים, קצבאות ילדים — הם כולם דברים שבאים על חשבון קבוצה אחת לטובת האחרת, או על חשבון הקבוצה האחרת לטובת האחת.
או אנחנו, או הם.
הפתרונות שמוצעים לחברה הישראלית במקרים שכאלה הם חומר שתחתית הביוב הייתה מתביישת להכיל. תנו קצת מכם, קחו קצת מהם. בוויכוח על קיצוב איברים, תנו יד, וקחו רגל.
“פשרה”, הם קוראים לזה.
שימו לב למעגל ההפרד ומשול: כשמנסים לקחת לך יד, למה שלא תיקח רגל? ואז כשלוקחים לך רגל, למה שלא תשמור את היד שלקחת?
וכמובן, אחרי שנלקחו הגפיים, הצדדים לא מרוצים ובוודאי שאינם שמחים. אדם שלוקח את שאינו שלו אינו שמח, הוא נוטר טינה. לא ניתן להיות שמח בחלקו של האחר.
אז למה? למה שנתפשר? למה שנקריב מעצמנו ובשבילנו, ונחמיר את מעגל ההפרדה והמשילה?
“אחדות”
בעת צרה ובפני אויב אין מטרה נעלה מאחדות, כך אומרים לנו. הרעיון חלחל כל כך עמוק עד ששומעים אותו בכל ערוץ ופודקאסט, גם כאלה שעוסקים, במודע או שלא, בהעמקת האשלייה שהיא הקרע בחברה הישראלית.
הרעיון בפני עצמו נשמע נהדר. חברה ללא אפילו סדק פנימי, חדורת מטרה, כגוף אחד מול כל אויב. מה רע בזה? איך דבר כזה לא מצדיק הגעה לפשרה על המחלוקות הפנימיות? ניתן יד, ניקח רגל, אבל בסוף נשמור על עצמו מפני אויב גדול יותר ונינצל מפירוק מבפנים.
כמובן, הקבוצות בישראל מעדיפות לשלם על האחדות עם גפיים מהקבוצה האחרת ולא של עצמן. אפילו אם כל הקבוצות כאחד מקדמות את העובדה שכולנו נצטרך “להקריב” כדי לממש את אותה מטרה נעלה, אחדות.
מה שהדעה המקובלת באותן קבוצות שוכחת היא ש”קבוצה” היא רק מוסכמה חברתית, משהו שקיים רק במוחם של אנשים. אין לקבוצה ידיים ורגליים משלה, וההקרבה צריכה להתבצע על ידי פרטים בה. בפועל, אם נחזור לרגע מהשימוש באנלוגיה — אנשים של ממש, בשר, דם, ונשמה, יצטרכו לוותר על העקרונות שלהם בשם “הקבוצה” ולטובת “האחדות”.
ולהוסיף לעוול — האנשים שיוותרו על העקרונות שלהם לטובת אותה אחדות, אלה שיקריבו מעצמם בשם הקבוצה, לא בטוח בכלל שיהנו מאותו סחר חליפין פושע. הקבוצות שנמצאות בסכסוך בישראל אינן הומוגניות כמו שחלקנו חושבים, והאנשים שיקריבו בקבוצה אחת, לא בטוח שרוצים את מה שהאנשים בקבוצה השניה יקריבו.
טרגדיה.
והאירוניה — בכלל לא קיבלנו אחדות מהאירוניה הזו. כל מה שיש לנו הן קבוצות חלוקות עוד יותר. מורכבות מכאלה שהקריבו אנשים אחרים, ומאותם אחרים שנוטרים טינה לאלה שלקחו להם, ולאלה שלחצו אותם לתת. כל מה שירצו בשלב הזה יהיה להרוס את הקבוצה השנייה.
בלבול עדיפויות
הקורא האדוק כבר שם לב ושואל — למה בכלל אנחנו רודפים אחרי אחדות כמטרה נעלה? ואכן, מדובר כאן בבלבול עדיפויות.
אחדות אינה מטרה בפני עצמה. קודם כל אף אחד לא טורח להגדיר את המונח (עוד על כך בהמשך), אבל גם בהנתן הגדרה כלשהי, אחדות היא בסך הכל אמצעי חוסן — כזה שמשפר את היכולת של מדינת ישראל לשמור על יציבותה בפני איומים מחוץ או פנים. אבל גם זה בסופו של דבר אינו המטרה הסופית. מדינת ישראל היא לא משהו שיכול להיות שמח או עצוב. היא לא בוכה על שלקחו ממנה או מלובבת על שנתנו לה. מי שחשובים הם האנשים — בשר ודם — שחיים בה, ועל כן המטרה הייתה ותמיד תהיה:
לחיות באושר.
ובאמת, אם נסתכל על הסכסוכים המרכזיים במדינת ישראל, מה נקבל?
ימנים ושמאלנים שרבים על מי יחזיק במושכות השלטון, חרדים וחילונים שרבים על מי ישלם ומי יעשה, וערבים ויהודים שרבים על זכותו של מי לחיות איפה ואיך, מה הם רוצים? לא עכשיו, אחרי שהופרדו ונשלטו. מה המניע שעמד מאחורי נקודת מוצאם?
חיה ותן לחיות.
חלק מהקוראים מצקצקים בזמן הקריאה, אולי אפילו צועקים על המסך, את הזוועות שהקבוצה השניה רוצה לבצע, זו שהם לא חברים בה.
“הם רוצים לחיות על חשבוננו”
“הם רוצים להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה”
“הם רוצים לבטל את כח נבחרי הציבור”
“הם רוצים לחסל את בית המשפט”
כמו שבלבול עדיפויות משפיע על מטרותיהם של אנשים, כך גם הוא משפיע על הדרך בה הם נשפטים על ידי אחרים. לשפוט על פי הציטוטים לעיל גם הוא נפילה לבלבול עדיפויות. הציטוטים הללו הם מה שאנשים טוענים שהם רוצים, אבל אינם שורש הרצונות שלהם.
כמובן, בכל מקום ניתן למצוא אנשים רעים באמת. עסקנים שמנהלים את הציבור שלהם ודורשים את מימונו, כאלה שרוצים בהשמדת הציונות וגירוש היהודים, וכאלה שמחפשים לרכז כח פוליטי בידם הבלעדית. לא על אלה השיח.
ההנחה שצריכה להיות בידכם היא שאנשים אכן רוצים לחיות ולתת לחיות. בהנחה הזו צריך להחזיק עד שגיליתם אחרת.
הניחו את הטוב על האחר. Trust but verify.
מה שרואים משם
אני מקווה שאתם מעריכים את שינוי הפרספקטיבה שעשיתי פה הרגע. מחברה מפורקת לקבוצות שרוצות ההפך אחת מהשנייה, גרמתי לחברה הישראלית להיראות ככזו שרוצה אותו הדבר: להיות שמחים.
הישראלים אוהבים להיות ציניים. אני כבר שומע את הדאגות שכל הכתוב אשליה, כי בסוף, כן, כולם רוצים להיות שמחים, אבל הפערים עדיין קיימים כי הם תמיד היו על איך מגיעים לשם, ואז לא עשיתי כלום ואני צריך להפסיק להתלהב.
ובכן, אני מסרב להפסיק להתהלב.
הקטע הוא שהשינוי בפרספקטיבה לא נגמר פה. אם מטרות האמת, אלה שרוצות בטוב, הן מטרות זהות, האם גם מטרות השקר זהות?
בואו נבחן את מה שעומד מאחורי תחרויות משיכת החבל השונות.
בדיון על המהפכה המשפטית, צד אחד רוצה שהפוליטקאים יחליטו, והצד השני רוצה שהשופטים יחליטו. בדיון בין ערבים ויהודים, צד אחד רוצה לתת תקציבים לכפרים, צד שני רוצה לתת אותם להתנחלויות. בדיון בין חרדים וחילונים, צד אחד רוצה שיהיה חייל על חשבונו, וצד שני רוצה שיהיה תלמיד תורה על חשבונו.
ובהחלט — שני הצדדים, שנראים כל כך שונים אחד מהשני, כל כך בלתי נתנים לגישור — זהים במהותם. הם שניהם בעד כפייה, בעד כיפוף האחר לרצונם. אחד רוצה שהשופטים יגידו לנו מה לעשות, האחר רוצה שהפוליטיקאים יגידו לנו מה לעשות. איפה מי שמבקש שלא יגידו לנו מה לעשות?
אם תבדקו, תגלו שדעה כזו של חירות וחופש הפרט היא הראשונה להיות מושתקת, שכן לאף גוף בהנהגה ולאף גוף תקשורתי אין אינטרסים שמיושרים איתו. הם כולם חיים על הדם שהם מוצצים בכפייה מהאנשים שחיים במדינת ישראל, ואם יש משהו שהם מאוחדים כנגדו ללא בעיה, זה החירות של אותם אנשים. אסופה של אנשים בעמדות שלטון ותקשורת שהנסיבות מתאימות להם, ומפרידים בינינו בויכוח על האם כפייה צריכה להיעשות באיום גרזן או חרב.
בסוף, הם כולם כופים.
שינוי הפרספקטיבה הזה אמנם אינו מדיניות קונקרטית לעתיד מדינת ישראל, אבל הוא צעד הכרחי בשביל להגיע אליה. הסיבה פשוטה — שני צדדים שמסתכלים אחד על האנשים בתור הפכים לא יכולים לעבוד ביחד, וכאלה שמבינים שבשורש הם רוצים אותו הדבר — יכולים לעבוד ביחד.
זוכרים את הדוגמה שלנו מההתחלה, על איך הישראלים יגידו שהפערים ביניהם “גדולים כמו המרחק בין ארצות הברית לרוסיה”?
ובכן, אם זוכרים שכדור הארץ עגול הוא ומסתכלים על המפה כמו שצריך, שמים לב שהמרחק בין מערב ארצות הברית למזרח רוסיה הוא פחות מ100 קילומטרים. נכון, עדיין לא בנינו גשר, אבל פתאום אפשר לבנות אחד. בניגוד ללפני 5 דקות כשחשבנו שהפער גדול מ5000 ק”מ.
אחדות
אז מה היא אחדות, המילה אותה האדיוטים השימושיים בטלוויזיה צועקים מבלי להבין את משמעותה? כמובן, אני לא מדבר על ההגדרה המילונית, אלא על המשמעות של המילה בהקשר של המצב בישראל. במילים אחרות, כשאנחנו רוצים להבין אם אחדות הוא משהו ששווה לרדוף אחריו בשביל להגיע לחיים מאושרים, השאלה נהפכת להיות:
אחדות סביב מה?
על איזו אמת בסיסית אנחנו צריכים להסכים בשביל למקסם את הסיכויים שלנו לחיות חיים מאושרים?
ובכן, אם אנחנו מכירים בכך שהשמחה והאושר הם דברים שהפרט חווה, ואם אנחנו מבינים שהגורם להם שונה עבור כל אדם, אנו מובלים לאותו עיקרון נדוש אך נכון:
“חיה ותן לחיות”.
לא מדובר כאן על קלישאה או גרסה מדוללת, אלא על המהות של המשפט — חוץ מהפעלת אלימות פיזית או הונאה, עלינו להניח לאחר לעשות כרצונו.
הדרך היחידה להגיע לעולם בו אנו לא כורתים את ידנו עבור האחר והוא לא כורת את רגלו עבורנו היא אם אנחנו מאוחדים תחת ההכרה שאנחנו כולנו פרטים, כולנו שונים, וכל עוד הפרט לא אלים פיזית או מייצר הונאה, הוא חופשי לעשות כרצונו. כל עם שאינו מאוחד בקול כנגד ההקרבה של האחד לאחר הוא כזה שמאוחד בשתיקה בעדה.
עתיד ורוד יותר
הקורא יופתע לגלות שהישראלים נוטים להסכים עם העקרונות הליברליים הללו, ושמחים לאמצם.
אי שם באחת ממערכות הבחירות שלפני שהתחלנו לספור את המועדים, יצאתי לרחוב לשאול את הישראלים מה עומד מאחורי ההצבעה שלהם. ציפיתי להתקל בעמדות המחזקות את הכפייה ששלטה ועודנה שולטת בחיי היום יום שלנו. טעיתי. המסר היה אחיד, וחד וברור:
“חיה ותן לחיות”.
הסיבה המרכזית מאחורי הפער בין אותו רצון ליברלי ופרקטיקה של כפייה היא שהרבה ישראלים, לצערנו וצערם הרב, לא מבינים כמעט כלום בכלכלה או בזכויות פרט וחושבים שחיה ותן לחיות הוא רעיון אוטופי שיוביל להרס וחורבן. “טוב בתיאוריה”, הם אומרים.
אלה חדשות טובות. הרבה יותר קל לחקור ולבדוק מה עובד מעשית כשרוב התיאוריה כבר שם, בניגוד לשכנינו מעבר לגבול ובאוניברסיטאות העלית, אצלהם לא רק שהתיאוריה לא קיימת, אלא הפוכה. קוראים יקרים — אפילו אם אתם חושבים שהרעיונות האלה טובים “רק בתיאוריה”, זה לא אומר שאתם צריכים לוותר על כל שבב שלהם. אני לא חושב שאפשר לחיות בעולם ללא זיהום בכלל. זה לא אומר שאני הולך מחר לחבר את האגזוז של הרכב לתעלות המיזוג שלי.
אל תסתכלו על חצי הספל המלא, אבל גם לא על חצי הספל הריק. הסתכלו לעתיד, וכל מה שתראו הוא שמחר יהיה ספל שעולה על גדותיו.