המפה הפוליטית בישראל היא לא מה שחשבתם
למה לא משנה איזו מפלגה נבחרת, הבעיות לא נפתרות?
האמת הבלתי נמנעת היא שיהיו הרבה בעיות בגופי השלטון של המדינה. בסופו של דבר, מדינה היא ארגון שבני אדם הקימו עבור ניהול חלקים מסויימים (ואני אטען — נרחבים מידי) מהחיים. כמו בכל ארגון שבני אדם מקימים, ובמיוחד ארגון כל כך גדול ומסואב, יהיו בחלקי הממשלה השונים בעיות. בבתי המשפט, בכנסת ובממשלה יהיו רשלנות, שחיתות וכמובן — מניעים לא-מיושרים1. כל אלה בעייתים כשלעצמם, אבל ההשלכות שלהם עוד יותר.
אכן, הבעיות האמיתיות הן אלה שנובעות מבעיות הממשל:
יוקר מחייה
בטחון אישי חסר מול איום מפנים
בטחון אישי חסר מול איום מחוץ
קושי ברדיפת חלומות, מלפתוח עסק ועד להיות מוזיקאי
חינוך לקוי
העברות כספים בין קבוצות אזרחים
שירותי בריאות כושלים
והרשימה, לצערנו, עוד ארוכה. היא ארוכה בכמות של הבעיות, בגודל של כל אחת מהן, ובזמן הקיום שלהן. אם מסתכלים אחורה על שנים על גבי השנים בהן הבעיות הללו לא נפתרו, ורואים חילופי שלטון בין ימין, מרכז ושמאל, עולה השאלה:
למה הבעיות גדלות ומתרבות ללא קשר למי נמצא בשלטון?
ממקומות אחרים בעולם אנחנו יודעים שחלק מהבעיות פתירות או לפחות שניתן להקטין את השפעתן. זה מוביל לציפייה הבסיסית, שאחרי שעברנו ממשלות על כל הקשת הפוליטית, אחת מהן תגיע לפתרון. הרי אם ניתן לפתור, ואם ניסינו את כל הפתרונות, אפילו אם הצד שאני תומך בו טועה, הצד השני יראה לי את זה כשהוא ישפר לי את החיים כשיגיע תורו לשלוט.
בכל פעם שאנחנו נתקלים בכזו דילמה, קורא יקר, עלינו לזכור את המשפט הבא:
“סתירות אינן קיימות. בכל פעם שאתם נתקלים בסתירה, בדקו את ההנחות שלכם. אתם תגלו שאחת מהן שגויה.”
— איין ראנד
ואכן, טמונה בתרחיש הזה הנחה אחת שגויה — לא רק שהממשלות לא נמנו על כל הקשת הפוליטית, בישראל הקשת הפוליטית המלאה לא קיימת. ואפילו יותר מזה — המפלגות הקיימות לא מגיעות ל-1% מהקשת הפוליטית המלאה.
אז כמובן שעדיין יש בעיות והן רק גדלות — אף אחד לא ניסה את הפתרונות שעובדים.
בשביל להבין למה כל הדברים האלה קורים ואיך הם קשורים, אנחנו צריכים להבין את התמונה המלאה של הקשת הפוליטית, ולראות איפה הפוליטיקה בישראל מתיישבת בה.
עקרונות ולא מעשים
כשהמאמר שופט פוליטיקאים, הוא עושה זאת לפי העקרונות מאחוריהם הם עומדים ואשר אותם הם מקדמים, אם יש כאלה.
שגיאה נפוצה היא לשפוט פוליטיקאי רק לפי המדיניות שהם מקדמים והמעשים שהם עושים. “הם כולם שקרנים”, כך נראה לנו, ולכן אין כל טעם לשפוט אותם רק על דבריהם. מה שיש לעשות במקום, הוא לשפוט אותם לפי המעשים שלהם, ועד כמה הם תואמים את המדיניות אותה הם הבטיחו לנו.
השפיטה הזו שגויה משתי סיבות עיקריות.
תחילה, גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. זה שמישהו מבצע מדיניות טובה לא אומר שזה מכוון. אבל יותר מכך — אולי היא מבוצעת משיקולים זרים ואפילו סותרים? למשל, יש שמרנים אמריקאיים שמאוד בעד חופש הפרט בכל מה שקשור בעסקים וכלכלה, אך מתנגדים בכל תוקף לנישואים חד מיניים. באופן דומה, יש שמאלנים שנלחמים למען זכויות הקהילה הגאה אבל שמחים לשלול לבעל עסק את השליטה על עסק שהוא רכושו הפרטי.
לכן חשוב מאוד לקחת הצהרות ומעשים אך ורק כהוכחות להנחות שלנו על פוליטיקאים. את ההנחות עצמן אפשר להבין רק מהצהרות הפוליטיקאים על עקרונותיהם. אי אפשר לדעת אם פוליטיקאי שמוריד מיסים הוא בעד חופש הפרט רק לפי הורדת המיסים. הוא צריך להצהיר שהוא בעד חופש, ואז נדרש שהמדיניות אותה דוחף ומיישם, ממנה הורדת המיסים היא רק חלק, תתמוך באותה הצהרה עקרונית.
הקשת הפוליטית
בישראל ובעולם בכלל נהוג לחשוב שהקשת הפוליטית מורכבת משני צדדים מנוגדים, ימין ושמאל, ושהיא נראית כמו משהו כזה:
אבל זו כמובן נקודת מבט לא שלמה. הדבר הראשון שחסר הוא שהקצוות הרבה יותר רחוקים. יש אנשים הרבה יותר גרועים משני הצדדים של המפה הפוליטית. אם ניקח צעד אחורה כדי שנוכל לראות את הקצוות, נקבל משהו בסגנון הזה:
שמתם לב איך פתאום המפלגות הישראליות, כשמסתכלים על תמונה יותר רחבה, לא כל כך רחוקות אחת מהשנייה? אבל רגע — אם הסכמנו קודם שהישראלים טועים ובקצוות של המפה הפוליטית נמצאים אנשים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם, אז לאן הולכים?
ובכן, גם המפה הזו לא שלמה. עד כמה שהימין טוען שהוא רחוק מהשמאל, ככל ששניהם מתרחקים מהמרכז, כך הם צריכים יותר ויותר כח שלטוני כדי לממש את החזון שלהם. זכרו — המפה הפוליטית שאנחנו מציירים היא מפה של עקרונות, לא של מדיניות. אם יש מוכנות בשמאל והימין להיות דיקטטורים בשביל להשיג את מטרותיהם, “שונות” ככל שיהיו, אזי שהם עקרונית מאוד דומים:
“קיצוני” זו מילת גנאי בישראל, וצורת הפרסה לעיל מסבירה למה — תלך לקצה ותסיים באותו המקום — עריץ רשע. צורת הפרסה גם מסבירה את המיקום של איסלאם קיצוני כמו איראן על המפה הפוליטית. בעוד שבייצוג עם הקו הישר לא ברור אם איראן היא שמאל קיצוני או ימין קיצוני, כשמסתכלים על פרסה ברור שאיראן היא באמצע למטה, בדיוק בין היטלר לסטאלין.
אם זה מה שהישראלים מכירים בתור ימין ושמאל, אז ברור שהם ייתחסו למילה “קיצוני” בתור מילת גנאי. אבל אם מסתכלים על התמונה המלאה, להיות קיצוני בכיוון מאוד מסויים דווקא לא נראה כל כך גרוע:
בצד שמאל כפייה, ובצד ימין — חופש.
כשמסתכלים על המפה כפי שהיא דברים נהיים הרבה יותר ברורים פתאום. המרחק בין המפלגות הישראליות כמעט בלתי נראה, וציר הפרסה עליו הן נעות הוא דרך ללא מוצא בשני הכיוונים.
סגרים, גיוס חובה וביטוח לאומי
“אבל רגע!” צועקים חלק מקוראי המאמר הזה.
“הדמוקרטים לא רוצים לכפות עליך עם מי תוכל להתחתן” — טוען השמאלני
“הליכוד משחרר את שוק התקשורת” — טוען הימיני
“ולכן הם צריכים להיות על המפה יותר לכיוון החופש!” — צועקים שניהם
צר לי לאכזב את הקורא הנאמן, אבל בנימין נתניהו ויאיר גולן יותר קרובים אחד לשני מאשר לחביאר מיליי, ובפער גדול. המפה היא מפה של עקרונות. מעשים שמקדמים חופש אבל אינם נובעים מעקרונות וערכים של חופש לא משנים את מיקום המפלגה, מבורכים ככל שיהיו.
המפה מייצגת את המיקום הכי נדיב שאנחנו יכולים לתת לכל מפלגה אחרי שלקחנו בחשבון את הצהרותיה ומעשיה. במובן זה, המפלגות הישראליות קיבלו ציון נכשל, חוץ ממפלגה אחת שהיא היחידה שטורחת להצהיר על עקרונות אלה מלכתחילה, אבל עדיין צריכה להוכיח את עצמה אם וכאשר תבחר.
אם אי פעם תהיתם למה השמאל מתעסק בסיגרים שבנימין נתניהו אולי קיבל או לא קיבל במקום להצביע על הדברים המזעזעים שעשה או המדיניות הנוראה שהוא מוביל, עכשיו אתם יודעים. זה בגלל שהשמאל והימין בישראל מסכימים עקרונית, על הכל. רק המימוש מפריע להם.
השמאל לא יכול לתקוף את הימין על שסגר אנשים בבתיהם, השמיד את מקום עבודתם, והתנה את פרנסתם בלקיחת חיסון — כיוון ששני הצדדים מסכימים על זה. הם כל כך מסכימים עד שאם תעלו את זה, הם יגידו שאתם אנטי-חיסונים למרות שלא אמרתם מילה על החיסון עצמו.
הוא גם לא יכול לתקוף על גיוס חובה — כיוון שגם השמאל וגם הימין שניהם בעד גיוס חובה, השאלה רק את מי לגייס, כמה מהם לגייס ולכמה זמן. לא צריך לשאול את המגויסים, חלילה.
והוא בטח שלא יכול להגיד דבר על ביטוח לאומי, גוף שעושק את האזרחים במדינה ומזיק להם בתמורה. אפילו בדיון על מימון חרדים השמאל לא תוקף את עיקרון העברת הכספים מקבוצה אחת לשנייה, הוא פשוט מתנגד להעברה הספציפית הזו. לבימה אפשר להעביר.
הטענות בתגובה הן בדרך כלל כאלה:
“לא הייתה ברירה אלא לכפות את החיסונים…”
“לא ראית מה קרה בשבעה באוקטובר? אם לא יהיה צבא חובה האויב יהרוג אותנו…”
“אתה רוצה לסגור את ביטוח לאומי?! מה עם העניים?”
לאותם מתנגדים שמעלים את הטענות הללו הייתי יכול להסביר כל נקודה בנפרד, אבל האמת היא שלא צריך. כאן בדיוק נכנס הקסם של המפה שלנו שהיא, כאמור, מפה של עקרונות.
אפילו אם כל הדברים הללו נכונים — אפילו אם אין ברירה אלא לחסן, לגייס ו”לבטח” — אנשים שמונעים מעקרונות של חירות היו מתנהלים בדיוק כך — כאילו אין ברירה.
הם היו דואגים למזער את הנזק שנובע מפגיעה בחירות הפרט, לצמצם את הסמכויות שדרושות בשביל להפעיל את המדיניות, להקטין את חלון הזמן בה היא יכולה לפעול, להקים מנגנוני אישור כדי שיהיה קשה להפעיל אותה, ועוד אינספור מעשים שאדם נוקט בהם כשהוא עושה משהו בלית ברירה. במקום זה קיבלנו חבורה של עסקנים שמתייחסים לכפייה כמובן מאליו ורק מנסים להבין איך להשתמש בה.
היתרון הישראלי
המרחק בין המפלגות השונות, שללא זכוכית מגדלת נראה דק כעובי השערה, הוא הסיבה שהחיים בישראל לא משתפרים בקצב שהיינו רוצים שישתפרו. שהבתים יקרים, שהאוכל יקר, ושהשירותים לא מספיקים.
איך דברים יכולים להשתפר כשההנהגה שלהם מתווכחת על איזו דרך שגויה לקחת?
התשובה דווקא פשוטה — בחירות.
לכמה מדיניות בעולם יש יתרונות מסויימים שעוזרים להן להתקדם לקראת חופש. בארצות הברית, למשל, זו ההיסטוריה שלהם שיצרה מנגנונים כמו תחרות בין מדינות ותרבות של חופש. בישראל, זה הגודל (הקטן). כפי שמדגימים לנו שוב ושוב מפלגות סחטניות, לא צריך הרבה מנדטים בשביל לעשות שינוי אמיתי ושיגרום למפלגות להתחרות אחת עם השנייה.
הפוליטיקאים יודעים את זה טוב מאוד, ולכן הם מנסים לשמר כח במגוון אמצעים, כשהרלוונטי לבחירות הוא אחוז החסימה. בזה שהם מעלים אותו הם דואגים לשמר את הסטטוס קוו ולא לאפשר לרעיונות חדשים להשפיע. אחוז החסימה הנוכחי אומר שניתן לרמוס את הקול של כ-120 אלף מצביעים בשל טענות של “יציבות” שלא רק שלא נכונות, אלא אפילו אם היו כאלה, לא מצדיקות רמיסה של מצביעים.
למזלנו, גם פוליטיקאים מאוד כשרוניים לא יכולים להתחמק מהשיעור של הנרי הזליט:
“חכמת הכלכלה לוקחת בחשבון לא רק את התוצאות המיידיות של מדיניות או פעולה מסויימת אלא גם את תוצאותיה לטווח הארוך; והיא לא רק לוקחת בחשבון את השפעותיה על קבוצה אחת נפרדת, אלא השפעותיה על כלל הקבוצות.”
— הנרי הזליט
זה תופס גם בפוליטיקה. בחירות 2019 על כל מועדיה הם הוכחה לכך — הפוליטיקאים אמנם הצליחו לחסל מפלגות קטנות שהיו יכולות לערער את ההגמוניה השלטת, אבל הם גם שמו עצמם במלכודת, שכן למפלגות שכן עוברות את אחוז החסימה יש הרבה מנוף במשא במתן. כל המפלגות הקטנות מהן שהיו יכולות להוות אלטרנטיבה קואליציונית חוסלו על ידי אחוז החסימה.
וזה היתרון התחרותי של ישראל במסע למדינה חופשית ומשגשת, במסע למדינה העשירה, הבטוחה, והשמחה בעולם. כל מה שצריך לעשות זה לבחור במפלגה שמקדמת את אותם ערכים. כרגע יש רק אחת, אבל ברגע שהמצביעים יחפשו אותן, עוד מפלגות יקומו והקיימות ישתנו. הפוליטיקאים, אחרי הכל, הם לא יותר ממראה מטושטשת של תרבות הבוחרים.
הכח של המפלגות הקטנות בישראל, מדינה קטנה גם ככה, הוא יתרון עצום שלא צריך להקל בו ראש. לא בכל מדינה כמות כל כך קטנה של מצביעים יכולה לבצע שינוי כל כך גדול. לכל אלה שמפחדים שהשמאל או הימין יקים ממשלה אם תצביעו למפלגה קטנה יותר, העיפו עוד מבט על המפה הפוליטית:
רואים הבדל בין המפלגות הגדולות? אני לא.
מניעים לא מיושרים הוא מצב בקשר בין מספר אנשים או קבוצות של אנשים, בו הרווח של האחד אינו דורש את הפעולות שמביאות לרווח של האחר, ולעיתים אף גורם להפסד עבור האחר. זו בעיה מרכזית ביחסי הפרט-ממשל כיוון שבניגוד ליחסים בין גופים פרטיים, לא ניתן לבחור להתנתק מהממשלה.